זמור נ' הכשרת הישוב ביטוחים בע"מ

פסק דין

תביעה לפיצוי לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה – 1975 [להלן – "החוק"].

המחלוקת על החבות ועל הנזק

רקע

1. התובע יליד 29.1.75 , נהג ביום 3.5.10 ברכב מ.ר. 40-025-56 מסוג פאסאט. הוא הסיע ברכב את אשתו דאז, יפית, ואת בתם בת השנתיים וחצי. לטענת התובע נפגע באותו מועד בתאונת דרכים שנסיבותיה שנויות במחלוקת. הנתבעת ביטחה את השימוש ברכב בעת הרלוונטית, בביטוח חובה.

2. בשעה 22.53 התקבל התובע בחדר מיון של ביה"ח איכילוב. הוא מסר לצוות כי נפגע בידו השמאלית מדלת של תא מטען. בצילום נמצא שבר ללא תזוזה של סטילואיד הרדיוס. ידו גובסה והוא שוחרר. כעבור 6 שבועות הוסר הגבס. בהמשך טופל בפיזיותראפיה.

3. מומחה בית המשפט, ד"ר אגסי קבע קשר סיבתי בין מצבו של התובע לבין התאונה, מצא שנותרו לו כאבים והגבלת תנועות שורש כף היד [לא דומיננטית] כאשר מידת ההגבלה ביישור הינה בת 10 מעלות ומידת ההגבלה בכיפוף הינה 20 מעלות. הוא העמיד את נכותו הצמיתה של התובע על 2.5% לפי מחצית מסעיף 41 [10] ה' לתקנות הביטוח הלאומי [קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה] התשט"ז - 1956. כמו כן קבע לתובע נכויות זמניות: 100% ל – 4.5 חודשים, 10% ל – 10 ימים והכל עד להתייצבות הנכות ביום 1.10.10. לפי קביעת המומחה מצבו של התובע סטטי, לא צפויים שינויים והוא מוגבל ממאמץ קשה במיוחד ביד. הצדדים מסכימים עם קביעות המומחה.

המחלוקות

4. התובע הצהיר כי במהלך נסיעה בנתיבי איילון, חש אי יציבות בגלגלי הרכב, עצר את הרכב בשול ימין של הנתיבים, יצא ממנו והבחין בחוסר אוויר בגלגל. הוא ניגש לתא המטען על מנת לקחת כלי עבודה לצורך החלפת הגלגל. מאחר שכלי העבודה נמצאים בעומק תא המטען, הכניס את גופו וראשו לתוך עומק התא, כאשר ידו השמאלית אוחזת בחלקה הקדמי – שמאלי של קורת התא. ואז לפתע נסגר התא [הכוונה למכסה התא, י.ה.] ישירות על ידו השמאלית בעודה אוחזת באותו מקום בקורה וכך נגרמה פגיעתו בכף היד. למרות המכה והכאב, המשיך והחליף את הגלגל. הוא חש אמנם כאב בכף ידו אך סבר שהפגיעה אינה כה רצינית ואינה מצריכה פנייה מיידית לטיפול רפואי וקיווה שהכאב יחלוף. לכן נסעו כולם לביתם דאז בתל אביב. אך ככל שחלפו השעות החריף הכאב והיד התנפחה ואז פנה לחדר מיון.

לטענת הנתבעת לא הוכיח התובע כי נפגע בנסיבות אלו, על כן לא הוכיח כי נפגע בתאונת דרכים וממילא אין עליה חובה לפצותו.

5. מחלוקות שגורות לגבי שיעור הנזק.

הראיות

6. מטעם התובע העידו הוא ויפית, אשתו דאז, גרושתו כיום. כמו כן הוגשו מוצגים.

7. הנתבעת הסתפקה בהגשת תיק מוצגים.

דיון

שאלת החבות

8. התובע ויפית העידו כי עובר לתאונה נסעו בנתיבי איילון ויעדם העיר נצרת. שניהם גם העידו כי במהלך הנסיעה חשו באי יציבות של גלגלי הרכב והתובע עצר את הרכב על שול ימין של הנתיבים ויצא ממנו. יפית העידה כי התובע הבחין בחוסר אוויר בגלגל ואמר לה שצריך להחליף גלגל. במהלך עדותה הסתבר כי בתחילה נשארה ברכב עם ביתה, כשהן ישובות במושב האחורי והן לא התבקשו לצאת מהרכב בשעת התיקון. ועוד העידה כי את האירוע עצמו לא ראתה שכן הייתה "עם הגב אליו". על כן עדותו של התובע לגבי הנסיבות והגורם המיידיים לתאונה הינה עדות יחידה של בעל דין. כאמור בסעיף 54 [2] לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א – 1971, רשאי בית המשפט לבסס ממצאים על עדות כזו בהיעדר סיוע ובלבד שיפרט מה הניעו לכך. ההנמקה המרכזית ניתנת כאשר בית המשפט רוחש לעדות אמון מלא ומושלם [ע"א 231/72, עיזבון אלמליח נ' זוטא, פד"י כז [1] 679, 681].

9. לטעמי מתחזקת גרסתו של התובע בדברי יפית. יפית הצהירה כי היא והתובע התגרשו בינואר 2011 ולא נטען אחרת. על כן אין ליפית אינטרס בתוצאות התביעה. והנה יפית הצהירה כי שמעה צרחה של התובע, כי לאחר מכן נכנס התובע לרכב ואמר שכואבת לו היד ולא נראה לו שיוכלו לנסוע לצפון. כשחזרו לביתם בתל אביב פנה התובע לבית החולים לטפל בידו. אמנם "סיוע" לגרעין עדותו של התובע, אין כאן, אך חיזוק להתנהגות המצביעה על פגיעה כשהתובע מוציא ארגז כלים מתא המטען – יש כאן. נבהיר כי דבריה של יפית על הצרחה הינם עדות ישירה, שכן היא קלטה אותה בחושיה. ב"כ הנתבעת מוצא סתירות בין עדות התובע לעדות יפית. התובע העיד כי כשיצא מן הרכב לא כיבה את המנוע ואילו יפית העידה כי המנוע היה דומם; התובע העיד שיפית והבת ישבו בתוך הרכב והוא התכוון להרים את הרכב על ג'ק כשהן ישובות בתוכו. ואילו יפית העידה שיצאה מהרכב והילדה נשארה בכיסא התינוק. לא מצאתי ממש בטענות אלה: הסתירה בעניין מצב המנוע די שולית ביחס למחלוקת המרכזית. לא מן הנמנע כי בנסיבות התאונה, לא יזכרו התובע ויפית או כל אחד מהם לחוד, מה היה מצב המנוע בכל אחד מהשלבים, לפני התאונה ולאחריה. התובע ויפית העידו על שתי נקודות זמן שונות ואין ביניהם סתירה לגבי מיקומה של יפית. התובע העיד אכן כי התכוון להחליף גלגל כשיפית והילדה ישובות ברכב. אף יפית העידה כי תחילה ישבה ברכב. לאחר מכן נשאלה האם ישבה ברכב בעת החלפת הגלגל. החלפה זו, נזכיר, בוצעה כבר לאחר התאונה. לגבי נקודת זמן זו העידה יפית כי יצאה מהרכב והילדה נשארה לשבת בפנים.

נמצא שעדותה של יפית לגבי הצרחה של התובע מחזקת את עדותו לגבי נסיבות הפגיעה. כך גם לגבי הפתאומיות שבה.

10. אכן במהלך העדויות היום, נשאל התובע כיצד אירעה התאונה ומהו מנגנון הפגיעה. התובע הסביר שכאשר הוא מרים את תא המטען [הכוונה למכסה התא, י.ה.] יש שתי זרועות בצידיו שאמורות להחזיק את המכסה כשהוא פתוח. הוא עצמו לא החזיק את המכסה אלא פתח אותו כשידו השמאלית אוחזת בקדמת הקורה של תא המטען, במשקוף המסגרת של תא המטען וקצת מעל לכנף הרכב. באותה עת הכניס את גופו וראשו לעומק תא המטען, רכן פנימה עמוק כדי להגיע אל הכלים ואל הגלגל [כנראה אל הגלגל הרזרבי, י.ה.] והתכוון להרים את השטיח ש"מכסה את הכל". הוא לא הספיק להוציא את אלה כאשר המכסה נסגר בחוזקה על ידו. זהו מנגנון הפגיעה. לשאלת בית המשפט השיב התובע שהמכסה קצת נסגר ונתן ליד מכה. אכן מנגנון זה מתיישב עם תכונות המכסה, זרועותיו ובעיקר עם מיקומה של היד, בקדמת הקורה של תא המטען. די בתחילת סגירה עוצמתית ופתאומית של המכסה בזווית בה נמצאת היד, על מנת לפגוע ביד מבלי שיווצר מגע פיסי עם גופו וראשו של התובע, שבינם לבין המשך המכסה קיים במצב זה – מרווח.